כעת כשהממשלה דוגלת במדיניות של הפחתת יוקר המחיה באמצעות ייבוא תוצרת חקלאית מחו"ל, הכתבה אקטואלית יותר מאי פעם.
החקלאות הישראלית, הייתה קריטית להתפתחות המדינה, לשגשוגה הכלכלי והמדיני ועד היום ישראל מוערכת ומובילה את תחום החקלאות בעולם ומספקת ידע טכנולוגי בתחום החדשנות החקלאית ליבשות כמו הודו ואפריקה, ועוזרת בכך ליחסי החוץ של ישראל. אולם לצערנו הרב, בתוך חלקי הבית שלנו קיימת תפיסה שהחקלאות הישראלית אמנם הייתה קריטית בראשית ההתיישבות בארץ, אך היום בעידן הגלובלי ובראיה כלכלית נטו, אין בה צורך, ולדידם, "אם החקלאות צריכה למות, שתמות".
בעקבות משבר הקורונה, נראה כי העולם הגלובלי הפתוח והמשותף שהכרנו מצטמצם ונסגר, כל מדינה מבודדת את עצמה ודואגת לצרכיה, בין המדינות נוצרה תחרות מי מהן תצליח לרכוש (לדוגמה) יותר חיסונים לקורונה, יותר מכונות הנשמה וציוד רפואי, האם כך יקרה גם עם המזון?
בעקבות כך, נשאלות 2 שאלות:
- האם במקרה של משבר עולמי ומחסור, מדינות המייצאות מזון יפתחו את העודפים לשווק, או שיעדיפו לשמור את תוצריהם במחסני חרום משלהן?
- מה תעשנה מדינות שתלויות בייצור מזון של מדינות אחרות בתקופה של שינויי אקלים קשים ובתקופה של הלא נודע.
מדינת ישראל צריכה לחשוב על היום שאחרי המשבר, חייבת להיות נקודת מפנה בהתנהלות שלנו כלפי החקלאות המקומית, אחד השינויים הראשונים חייב וצריך להיות קודם כל דאגה לביטחון התזונתי של תושבי המדינה.
איך עושים את זה?
עושים סדר ברשתות השיווק ( ! ) ומצילים את החקלאות הישראלית הגוססת, כאן ועכשיו.
