ביהמ"ש העליון קיבל את הסכם הפשרה בין הצדדים בתיק ציפורי, ובכך בוטלה קביעת בית המשפט המחוזי אשר חייב את המושב לרשום כבעלי הזכות בנחלה גם את מי שלא התקבל לחברות באגודה השיתופית ואשר החיל את הקריטריונים אשר נקבעו ב"חוק ועדת קבלה" ביחס ליישובים קהילתיים והרחבות גם על קיבוצים ומושבים.

ע"א 716/17  ציפורי מושב עובדים להתיישבות שיתופית נ' סטיב ביתן, פס״ד מיום 07/07/19

מי שמעסיק עובדים פלסטינאים, מודע לתופעת התביעות מטעמם כנגד מעסיקיהם, גם החקלאים.

שטף התביעות שהתפשט כאש בשדה קוצים, מלובה כבר מעצמו בעקבות אין-ספור פסקי דין שבהם נתבעים חקלאים בעניינים שונים, וביניהם בענייני זכויות המוקנות מכ̇ח צו ההרחבה בחקלאות.

אחד מרכיבי התביעה הנפוצים מתייחס להחזר דמי נסיעות בשטח הרשות הפלסטינאית.

יובהר כי לפי צו ההרחבה בענף החקלאות, עובד חקלאי קבוע וזמני זכאי להחזר הוצאות נסיעותיו (לפי עלותם) מביתו וחזרה⁽²⁾.

יתרה מכך הצו קובע: "במקום שאין תחבורה ציבורית סדירה, יסיע המעסיק את העובדים הלוך ושוב".

סע״ש (עבודה)(אילת) 26498-11-16 אל קראלה רמזי נ׳ מיקי את עודד בע״מ, פס״ד מיום 30/04/19

פסק הדין עסק בשתי שאלות עיקריות הנוגעות לעניין החקלאי:

האם יש לראות במבקשת כחוכרת של המקרקעין על אף שהסכם החכירה הסתיים או שיש לראות בה כמי שמחזיקה בזכות מוגבלת לעיבוד המקרקעין לזמן קצר?

מהו הפיצוי לו זכאית המבקשת בגין הקרקע?

ה"פ (מרכז) 14751-10-16 פרי אור בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חבל מודיעין ואח, פס״ד מיום 28/07/2019

במסגרת החלטה שקיבלה רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) נקבע כי הקצאה ושיווק של קרקעות ביישוב חקלאי למתיישבים בו תעשה תוך הגבלת המחיר למתיישב לסכום עלויות הפיתוח שאושרו ע"י משרד השיכון והפיתוח. העותרים טוענים כי חרף החלטה זו, ולאור היעדר ההסדרה באזור יו"ש, האגודות השיתופיות מעשירות את כיסן על חשבון מקרקעי הציבור ע"י גבייתם של כספים אסורים מעבר לעלויות הפיתוח אשר אושרו לגביה.

בג"ץ 3378/18 צבי יהונתן נ' ההסתדרות הציונית העולמית, החטיבה להתיישבות, פס״ד מיום 08/07/19

תביעה שהגיש היישוב לבון המאוגד באגודה שיתופית כנגד חברים לשעבר באגודה הממשיכים להתגורר בשטחה, במסגרתה ביקש מביהמ"ש לחייב את החברים להמשיך ולשלם את מיסי אגודה גם לאחר פרישתם ממנה.

ת א (שלום) (קריות) 40851-12-15 – לבון כפר שיתופי בע"מ נ' פרקש קרול אלמר, פס״ד מיום 23/06/19

דיון מאוחד בערעורים הדדים שהגישו חבר קיבוץ להבות הבשן והקיבוץ על פסק דינו של ביהמ"ש השלום אשר עסק במחלוקת ארוכת שנים בין הצדדים ביחס להליך שיוך דירות שהתקיים בקיבוץ. בפסק הדין נקבע, בין היתר, כי החבר זכאי לקבלת פיצויים מהקיבוץ עבור שיפוץ והרחבת הדירה.

ע"א (מחוזי) (נצרת) 33730-09-18 נחשון ורול נ' קיבוץ להבות הבשן, פס״ד מיום 02/05/19

כל מי שהיה חבר בועדת קליטה יודע, כי קביעת קריטריונים לקליטה, ברורים ככל שיהיו, לא הופכת את עבודת הוועדה לקלה. שכן, התנאים החשובים ביותר לקליטה (אופי טוב, התאמה לקהילה וכיוצ"ב) אינה ודאיים או ניתנים למדידה, והם מקור להתלבטות הוועדה לגבי המועמד לחברות. שיקול הדעת של הוועדה, החורץ את גורל המועמד, נתקף לא אחת בבית המשפט. פסק דין שניתן לאחרונה (8.3.19) בבית המשפט המחוזי בנצרת עסק בסוגיה חשובה זו ועל כן בחרתי לסקור את עיקריו בפניכם.

באותו עניין דובר בתובעים אשר חפצו להיקלט בשנת 2013 כחברים בקיבוץ אשר ברבות השנים, בעקבות משברים דמוגרפים שעבר, הפך למושב עובדים. באותו שלב (שנת 2013) עוד לא שונה הקיבוץ למושב עובדים, ולא היה אפשרי להתקבל לחברות. משכך חתמו התובעים על "בקשת הצטרפות לפרויקט" (לא מושב). כמו כן עברו התובעים באותה השנה הליכים של קבלה (אבחונים ומיונים), ואף שילמו 20,000 ₪ דמי רצינות. בישיבתה מיום 23.5.13 החליטה ועדת הקבלה של הקיבוץ לקבל את בקשת התובעים להצטרף לפרויקט. באותה השנה עקרו התובעים את מקום מגוריהם ועברו לקיבוץ בו התגוררו במשך 4 שנים (2013-2017). אולם, ביום 27.3.17 קיבלו התובעים מכתב, חתום על ידי יו"ר הוועד הממונה, בו צוין כי לאחר שדן בבקשתם, החליט הוועד הממונה שלא לקבל את התובעים לחברות. בין הצדדים לא היתה מחלוקת כי הנימוק שבגינו לא התקבלו התובעים לחברות היה כי הם אינם מתאימים למושב מהבחינה הקהילתית.

במסגרת תביעתם טענו התובעים, בין השאר, כי הקביעה שאינם מתאימים לחיי הקהילה סותרת את האבחון המקצועי שעברו התובעים בהצלחה ואת מבחן המציאות – מגורים במושב לתקופה של 4 שנים, בהן השתלבו ללא קושי וללא דופי. עוד נטען כי ההחלטה הנסמכת על קריטריון עמום הינה בלתי סבירה. עוד טענו התובעים, כי גם אם קריטריון מידת הקהילתיות הינו לגיטימי, הרי שלא ניתן להחילו עליהם רטרואקטיבית. לטענתם, מסיכומי פגישה כאלה ואחרים עולה, כי רק לאחר המועד שבו הודיעו להם כי לא התקבלו לחברות נקבעו לראשונה קריטריון זה.

*ה"פ (מחוזי נצ') 56424-05-17 בשמת פוקודה נ' מיצר מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית (פורסם בנבו, 08.03.2019)

המושב, כמעסיקם של עובדים, מחוייב בתשלום דמי ביטוח לאומי בגין העובדים. יחד עם זאת חשוב לזכור, כי התשלום לביטוח הלאומי לא "מגן" על המושב מפני תביעה של עובד בגין תאונה שאירעה במקום העבודה. אדרבא, אם יימצא כי המושב התרשל באופן שגרם נזק לעובד יחוייב המושב (או חברת הביטוח שלו) לשפות את העובד על נזקו, כאשר התגמולים שקיבל העובד מביטוח לאומי, ככל שקיבל, יופחתו מהסכום בו יחוייב המושב.

דוגמא לכך ניתן למצוא בפסק דין שניתן לאחרונה* (18.3.19) בבית משפט השלום בחיפה.

באותו עניין עבד התובע כשכיר בנתבעת, חברה העוסקת בשיווק חיטה, שעורה ותוצרת חקלאית אחרת. התבואה של החברה נארזה בשקים בגודל של 1X1 מטר אשר נקשרו בחלקם העליון באמצעות שרוול על מנת למנוע גלישת תכולתם מחוץ לשק והם הונחו במחסן לצורך העמסתם. במסגרת עבודתו עסק התובע בהכנת והעמסת השקים על המשאיות.

*ת"א (שלום) (חי') 19435-04-13 עראף אלטורי נ' גורן הנגב בע"מ (פס״ד מיום  18.03.2019)

לפני כשמונה חודשים קבע בית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה כי פעילות במרכז המבקרים בחווה אינה מהווה חלק אינטגרלי מגידול הפרפרים וכי גידול הפרפרים, דהיינו השימוש החקלאי בקרקע, היא פעילות נלווית, משנית, לפעילות אירוח המבקרים, אשר שכשלעצמה אינה שימוש חקלאי. עוד נקבע כי גביית התשלום אינה המבחן העיקרי בבחינת טיב השימוש בקרקע חקלאית, אך בנסיבות העניין יש בה כדי ללמד שאירוח המבקרים בתשלום מהווה את עיקר פעילות החווה, ולכן, בניגוד לפעילויות חקלאיות אחרות, השימוש החקלאי בחוות הפרפרים לא "עומד על רגליו" ללא פעילות המבקרים. בסיכומו של דבר נתן בית המשפט לעניינים מקומיים צו להפסקת פעילות בחווה*.

בראשית פסק הדין* שניתן לאחרונה (28.5.19) חוזר בית המשפט העליון על ההלכה לפיה רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (היינו לאחר שהעניין נדון כבר ב-2 ערכאות) תינתן במקרים חריגים במסגרתם מעלה הבקשה סוגיה עקרונית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, או כאשר עולה חשש לעיוות דין או אי-צדק שייגרם למבקש. בית המשפט מציין כי בענייננו, קביעותיו של בית המשפט המחוזי אינן מחדשות הלכה אלא נסמכות על ההלכה הקיימת. על כן, אין עניינו של המבקש מעלה כל שאלה עקרונית החורגת מעניינו הפרטי בנסיבות העניין או חשש לעיוות דינו ודינה של בקשת רשות הערעור להידחות על הסף.

בית המשפט ממשיך וקובע כי אף לגופו של עניין נראה כי הפעילות שמבצע המבקש במקרקעין לא עולה כדי שימוש חקלאי. כך,  סעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה קובע הגבלות בשימוש בקרקע לא חקלאית: (א) לא יינתן על ידי מוסד תכנון היתר לבניה או לשימוש בקרקע חקלאית למטרה לא חקלאית אלא בהתאם לתכנית שנתמלאו בה הדרישות ... (ב) "מטרה לא חקלאית", בסעיף זה – בניה או שימוש בקרקע שאינם דרושים במישרין לייצור חקלאי, לעיבוד חקלאי של האדמה או לגידול בעלי חיים."

בהתאם להלכה, פרשנות התיבה "במישרין" צריכה "לצמצם כל שימוש לפעולות הקשורות מניה וביה בייצור". על בסיס הלכה זו נקבע בפסיקה כי השאלה אם מדובר ב"שימוש חקלאי" תוכרע לפי שני תנאים מצטברים: האחד – קיומה של זיקה ישירה והדוקה בין אופי הפעילות המתקיימת במקרקעין לפעילות החקלאית. השני – היקפה של הפעילות הנלווית; ככל שזו רחבה יותר, כך "הכף תיטה לקבוע שאין מדובר בשימוש חקלאי".

* בב"נ (מקומיים חד') 42891-08-15 הוועדה מקומית לתכנון ובניה שומרון נ' אילן בן יוסף (פורסם בנבו, 12.09.2018)

**עפ"א (מחוזי חי') 58369-10-18 אילן בן יוסף נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה שומרון (פורסם בנבו, 22.01.2019)

***רע"פ 896/19 אילן בן יוסף נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה השומרון (פורסם בנבו, 28.05.2019)