במסגרת החלטה שקיבלה רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) נקבע כי הקצאה ושיווק של קרקעות ביישוב חקלאי למתיישבים בו תעשה תוך הגבלת המחיר למתיישב לסכום עלויות הפיתוח שאושרו ע"י משרד השיכון והפיתוח. העותרים טוענים כי חרף החלטה זו, ולאור היעדר ההסדרה באזור יו"ש, האגודות השיתופיות מעשירות את כיסן על חשבון מקרקעי הציבור ע"י גבייתם של כספים אסורים מעבר לעלויות הפיתוח אשר אושרו לגביה.
רקע:
רמ"י הינה הגוף אשר מנהל את קרקעות מדינת ישראל. במסגרת החלטה שקיבלה, נקבע כי הקצאה ושיווק של קרקעות ביישוב חקלאי למתיישבים בו תעשה באופן בו המחיר למתיישב אוו תהיה האגודה רשאית לגבות יוגבל לסכום עלויות הפיתוח שאושרו ע"י משרד השיכון והפיתוח. אולם, החוק הישראלי, אשר מתוקפו פועלת רמ"י איננו חל מעבר לקו הירוק. ולכן, מעבר לקו הירוק פועלת יחידה הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באיו"ש, אשר מנהלת את הרכוש הממשלתי באזור על פי החוק. אותו ממונה הוא גם אורגן ברשות מקרקעי ישראל, והוא רשאי לקבוע את האופן שבו ינהל את המקרקעין באזור איו"ש. בין היתר הממונה רשאי לקבוע האם המקרקעין יוקצו ישירות וללא מכרז לגורם מיישב כמו ההסתדרות הציונית, ומה התמורה שתשולם למדינה בגין הקצאתם.
במקרה דנן, החליט הממונה על הקצאת מקרקעין להסתדרות הציונית העולמית, הפועלת להקמה והסדרה של היישוב באיו"ש באמצעות הפעלת החטיבה להתיישבות (יחידה עצמאית בהסתדרות), לצורך הרחבת יישוב אשכולות. ההסתדרות מצידה הקצתה את המקרקעין לחברה לפיתוח דרום הר חברון לצורך פרויקט זה. כמו כן, ההסתדרות אפשרה לאותה חברה וכן לאגודה השיתופית אשכולות להתקשר עם יזם פרטי (ללא הליך של מכרז), לקבוע את עלויות הפיתוח אותם ישלמו המשתכנים ולגבות עלויות אלו. בצורה כזו כל אחד מהעותרים שילם ליזם דמי פיתוח בסך של כ450 אלף₪ למגרש, בשעה שעלויות הפיתוח שאושרו על ידי משרד הבינוי והשיכון עמדו על סך של 230 אלף₪ בלבד. לטענת העותרים, מסמך שהגיע לידיהם העלה כי סכום בסך של למעלה מ100 אלף ₪ למגרש הועבר ע"י היזם למועצה, לאגודה ולחברה לפיתוח הר חברון (המשיבות) לצרכים שונים ומשונים שאינם קשורים לעבודות הפיתוח.
העותרים טוענים כי פנו לגורמים הרלוונטיים בדרישה להשבת העלויות שנגבו מהם ביתר: רמ"י, הממונה, ההסתדרות, אגודת אשכולות, המועצה האיזורית, וכן לארזים. לטענתם, הממונה גלגל את האחריות להסתדרות, בעוד שההסתדרות טענה כי החברה לפיתוח היא בעלת הזכויות בקרקע ולכן אין לה אחריות בעניין זה.
אשר על כן הגישו העותרים תביעת השבה לביהמ"ש המחוזי אשר תחייב את המשיבות להשיב את אותם כספים אסורים.
בנוסף, הגישו העותרים עתירה זו לבג"ץ בה הם טוענים כי המשיבות הפורמליות ניצלו את חוסר האכיפה והפיקוח שקיים על המקרקעין באיו"ש וגבו באמצעות אותו יזם כספים אסורים, ובה בעת חייבו את אותו יזם להעביר לכיסן חלק בלתי מבוטל מסכומים אלו.
העותרים מבקשים מתן צו על תנאי לפיו יגיעו הגורמים הרלוונטים בפרשה לפני בג"ץ למתן דין וחשבון. כמו כן, העותרים מבקשים מבג"ץ להורות להסתדרות וכן לממונה להפעיל סמכותיותם ביחס למקרקעין שבאיו"ש על מנת שפניות משתכנים מהם נגבו כספים אסורים יקבלו מענה הולם.
הסתדרות מסרה שתי עמדות בתגובה לפרשה. בראשונה ציינה כי אין ביכולתה לפקח על סכומי הפיתוח אותם גובה האגודה וכי מותר לאגודה לגבות הוצאות בפועל ובנוסף לכך רווח יזם. בעמדה השנייה שמסרה ציינה כי אינה מפקחת על עלויות הפיתוח והבנייה שכן אלו נמצאים במישור החוזי שבין המשתכן לבין האגודה, ובנוסף לכך לאגודה שמורה הזכות לפתח בסטנדרטים גבוהים מאלה של משרד השיכון והבינוי ולגבות הוצאות בהתאם. לבסוף, היא ציינה כי נהלי רמ"י אינם חלים באיו"ש, שכן מדובר בשטחים מחוץ לשטחה הריבוני של מדינת ישראל. הממונה התחמק ממתן מענה לשאלות שנשאל ומסר עמדה כללית.
העותרים עומדים על כך שעמדות אלו עומדות בסתירה לעמדה שמסר הממונה בהליך אחר בפני ביהמ"ש בה ציין כי אימץ באיו"ש את עקרונות החלטת רמ"י. על פי עמדה זו, לו אימץ עקרונות אלו, שהרי שעליו לאמץ גם את העיקרון בדבר האיסור לגביית כספים אסורים. לבסוף, הציגו העותרים לבג"ץ פסיקת בית משפט שלום בה ביהמ"ש קבע במפורש כי נהלי רמ"י לעניין גביית כספים אסורים חלים גם באיו"ש.
דיון והכרעה
בית המשפט קבע כי האיסור של רמ"י על גביית כספים אסורים חל גם על מקרקעין המנוהלים על ידי הממונה באיו"ש. כמו כן, המועצה האזורית והאגודה במגזר הכפרי באיו"ש, או כל גוף אחר מטעמן, אינן רשאיות לגבות מהמתיישבים כספים מעבר לעלויות הפיתוח שאושרו על ידי משרד הבינוי והשיכון.
ביהמ"ש קיבל את טענות העותרים בדבר חוסר אכיפה ופיקוח, והטיל בתגובה חובות שונות על הממונה וההסתדרות שמטרתן הבטחת הפיקוח והאכיפה של ההסדרים בין אגודות/ מועצות אזוריות לבין מתיישבים במטרה לוודא שלא נגבים מהם כספים אסורים.
סיכום:
ביהמ"ש קבע שלאור החובות שהטיל על הממונה וההסתדרות, העתירה התייתרה. ביהמ"ש לא התייחס לכספים האסורים שנטען שנגבו שכן מקרים אלו הם עניין להתדיינות אזרחית פרטנית. כמו כן נקבע כי המשיבים יישאו בהוצאות העותרים בסך של 20 אלף ₪.
בג"ץ 3378/18 צבי יהונתן נ' ההסתדרות הציונית העולמית, החטיבה להתיישבות, פס״ד מיום 08/07/19
