הרקע
ביום 31.12.13 פרסמה מועצת מקרקעי ישראל החלטה העוסקת בשימושים נלווים לפעילות החקלאית בנחלות אשר במושבים. במסגרת ההחלטה נקבע כי שירותי טיפול, אחסנה, וליטוף בעלי חיים כמו גם רכיבה טיפולית ולימודי רכיבה, הינם שימושים נלווים לפעילות החקלאית ואינם שימושים חקלאיים. משכך, על המבקשים לבצע אחת מן הפעילויות האלו, לעשות זאת בשטח חלקה א' בנחלה. תוך שהדבר מותנה בקבלת אישור לפי חוק התכנון והבניה לכך, וכן תשלום דמי חכירה בעבור הפעילות.
העותרים הם חברי כפר רות אשר הקימו פנסיון כלבים בשטח חלקה ב' בנחלה בה הם ברי רשות. במסגרת טיפול בבקשה שהגישו העותרים לרמ"י, נתגלתה דבר פעילותו של הפנסיון ורמ"י התנתה את אישור בקשת העותרים בסילוקו של הפנסיון, שכן הוא אינו מהווה שימוש חקלאי.
לאור זאת, הגישו העותרים תביעה לביהמ"ש המחוזי להכיר בפנסיון כפעילות חקלאית אולם תביעתם נדחתה ולכן הוגשה עתירה זו.
העותרים טוענים כי יש לשנות את החלטת המועצה באופן שהסעיף המגדיר שימושים נלווים לפעילות חקלאית לא יכלול שירותי אחסון וטיפול בבעלי חיים כמו גם רכיבה טיפולית ולימודי רכיבה, שכן יש להכיר בהם כשימושים חקלאיים. לחילופין, מבקשים העותרים לבטל את התנאים אשר הוטלו על השימושים הנלווים כמו תשלום דמי החכירה וההגבלה על ביצוע הפעילויות רק בחלקה א' של הנחלה.
בנוסף, טענו העותרים, כי ההגבלה לבצע את השימושים הנלווים רק בחלקה א' המיועדת למגורים, יוצרת מטרד סביבתי מכיוון ובעלי החיים גורמים לריחות לא נעימים, לרעש ואף למחלות. בנוסף, לטענתם גם החיוב לקבל אישור או היתר לשימושים מהווה מכשול בירוקרטי מיותר אשר תפקידו לגבות תשלומים בגין השימושים הנלווים.
מנגד טוענות רמ"י ומועצת מקרקעי ישראל, כי ההחלטה הינה סבירה ועומדת בקנה אחד עם חובתה של רמ"י לשמור על עקרונות הצדק החלוקתי, מה עוד שבסמכותן של המועצה ורמ"י לפרש את המונח שימושים לפי התוצרת החקלאית המופקת ולא לפי מהות הפעילות.
דיון והכרעה
ביהמ"ש פתח דבריו בכך שלמועצה הייתה הסמכות לקבוע את הגדרת שימושים חקלאיים מורשים לפי הקריטריון של התוצר החקלאי בלבד, שהרי דווקא רמ"י והמועצה הם הגורמים המוסמכים והראויים לפרש את החוק מתוקף תפקידם כגוף אשר מקצה את קרקעות ישראל.
לעניין סבירות ההחלטה, קבע ביהמ"ש, כי המדיניות הכללית בהקצאת קרקע חקלאית היא שהקרקע תימסר אך ורק לצורכי חקלאות ולא לשימושים אחרים. למרות זאת, הכירה המועצה בעובדה שבשל המשברים בענף החקלאות יש צורך לעודד את החקלאים ולאפשר להם מקורות הכנסה נוספים בצורת ההיתר שניתן לשימושים נלווים. אי לכך, החלטת המועצה להתיר את השימושים הנלווים רק בכפוף למילוי מספר תנאים בשל כך שאין מדובר בפעילות חקלאית היא סבירה. ואף מעבר לכך, ביהמ"ש ציין כי עקרון השוויון מחייב שלא להתיר שימושים נלווים בקרקע חקלאית ללא הגבלה, שכן מדובר בקרקעות המדינה שהם משאב מוגבל ובמתן אישור לחקלאים לעשות בקרקע שימוש לא חקלאי למטרות רווח יש משום חוסר שוויון כלפי אלו שלא מקבלים קרקעות למטרות אלו.
ביהמ"ש אף קבע כי מכיוון ואין באחזקת בעלי חיים למטרות רווח כדי לענות על ההגדרה של שימוש חקלאי, ראוי וסביר לקבוע כי העושה שימושים אלו יידרש לאישור מיוחד לפי חוק התכנון והבניה. כמו כן, ראוי לגבות תשלום בגין שימושים אלו בקרקעות חקלאיות, ואין לראות בכך מכשול בירוקרטי.
גם לעניין הגבלת השימושים לחלקה א' בלבד ציין ביהמ"ש, כי העותרים לא הוכיחו שאחזקת בעלי חיים בחלקת המגורים מהווה מטרד סביבתי, וכי אם הם מעוניינים להימנע ממטרד כזה אל להם להפעיל פנסיון כלבים כלל. מעבר לכך, ביהמ"ש מציין כי השימושים לא הוגבלו רק לסביבת המגורים אלא הותרו בכל שטחי חלקה א' ולכן נראה כי נעשתה התחשבות בחקלאים וההחלטה ניתנה לטובתם.
סיכום
מכל האמור, דחה ביהמ"ש את העתירה, וקבע כי אין פגם בהחלטת המועצה.
העותרים חויבו בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ₪.
בג"ץ 8615/14 אמיר פלדשטיין נ' מועצת מקרקעי ישראל, פס״ד מיום 05/01/2017
