הגיע השעה לבחון את מהותו של המונח "צדק חלוקתי" כפי שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון ומהווה את סיסמת אנשי "הקשת" ועיקרון מכונן בדרגים משפטיים ובציבור מתרחב. למרבית הצער, מונח מופשט זה מכוון ומתמקד בעיקר כלפי קרקע חקלאית.
איך נתרגם אותו בפועל:
האם לכל אחד משמונה מיליון אזרחים ניתן בעלות על כ- 2.5 דונם ? (כ- 20 מיליון דונם מחולקים לכ- שמונה מיליון תושבים) האם נחלק אותם באזור המגורים של כל ישוב ? אולי נחלק לכל אזרח שליש דונם בכיכר המדינה, שליש דונם ממגדלי עזריאלי, שליש דונם מברכות המלח בעתלית שליש דונם במשולש גדרה-ירושלים - חדרה ? היתרה בגליל העליון ביישובי קו העימות ובמרחבי הנגב והערבה ?
לאור התבטאויות של השופטים העליונים דפנה ברק ואפילו תיאודור אור, שכתב את הפסיקה בעתירת הקשת, מתברר כי היום היו משנים את דעתם וכי לא התכוונו לפרשנות הפופולרית המקובלת היום, ומתמקדת ללא שום הבחנה בקרקעות החקלאיות.
יותר מכך, הייתכן כי בסוגיה כה מכרעת, כותב שופט עליון יחיד פסיקה כלשהיא ולכל שאר ההרכב הכולל אנשים דעתניים וחכמים לא נותר לומר אלא : "מסכים אני ? ". יום אחד הרי יתברר מי יזם את הפסיקה, איך התנהלה ממשלת ישראל בגיבוש עמדתה בדיון כה חשוב, מה היו תועלותיה וכנראה עיקר נזקיה של החלטה זו ובעיקר, האם היא התיישמה.
די ברור כי בעוד הנהגות החקלאים והקשת התקוטטו ומרטו זו את שערותיה של זו, תוך הסחת דעת מן המהלכים העיקריים המתרחשים במדינה, הרי שמהלכי העברת העושר הלאומי ליד מעטים בחסות וביזמת השלטון למיניו נמשכו, התעצמו ולמעשה מסמסו את מהות הצדק החלוקתי. יתכן ואחת ממסקנות החוקרים של תקופתנו תהיה: שתופעת הקשת והמושג "צדק חלוקתי" נוצרה לא במקרה והיטיבה לשרת את אותה הסחת דעת המשרתת את המעטים אליהם הועברו חלקים גדולים של העושר הלאומי.
אותו עושר לאומי כבר מזמן אינו מתייחס לפיסות קרקע בלבד. כבר מזמן הוא מורכב מהון, נגישות לגיוס הון ציבורי, יכולת זכיה במכרזים ממשלתיים מרכזיים, השכלה, יכולת מחקר ופיתוח, יוזמה, ועוד. באותו דונם ניתן לבנות את אחד ממגדלי עזריאלי או אחד ממגדלי קריית עתידים או לנצל אותו לצרכי מרעה.
מרכיב ההון נעשה עיקרי ולא במקרה. האמצעי העיקרי, יש יאמרו בלעדי, למימוש צדק חלוקתי אפשרי באמצעות כסף :
נגישות רחבה יותר להון ואשראי, החלשת מונופולים, משכורות הוגנות וצמצום פערי שכר, ביטולי פטורים ממיסוי חסימת אפשרות לצבור רווחים כלואים, מיצוי הדין עם מבצעי תספורות ועוד הם הצדק החלוקתי העיקרי ולא חלוקת מקרקעין שאפילו את עקרונותיה בית המשפט העליון הנכבד לא טרח לפרט.
מסתבר, כי המדיניות הקרקעית של הקק"ל- הייתה מעשית ומרחיקת ראות והיה בה בפועל יותר צדק חלוקתי (אותו נכנה להבא צדק חברתי) מכל התופעה הכרוכה בקשת המזרחית הדמוקרטית. היא גם לא נשארה בין כתלי האקדמיה, בתי המשפט ופרסומים מטעם עצמם, אלא התממשה בפועל במשך עשרות שנים.
מייסדי ומנהיגי הקק"ל "המציאו" את עקרון החכירה לדורות כעקרון מכונן אידיאולוגי – הקרקעות רכוש העם היהודי שבאותו זמן עוד לא היה בארצו, אך השתתף במידה זו או אחרת ברכישת הקרקע.
ברמה המעשית- ביצעה התנועה הציונית באמצעות הקק"ל ואח"כ גם "הכשרת היישוב", רכישה מאורגנת, מקצועית ("המחתרת היורידית") ממוקדת מטרות לאומיות ומונעת ספסרות והתייקרות מהלכי הרכישה.
ראשוני ההתיישבות החקלאית אימצו עקרון זה גם ברמה האידיאולוגית – ובעיקר, השתתפו ביישומו המעשי – אין בעלות פרטית על הקרקע. רוב מכריע של הקרקעות שנרכשו באמצעות חלק גדול מן הישובים נרשמו ביוזמת המתיישבים, על שם הקק"ל וכספים שנאספו ע"י ישובים חקלאיים מקהילות תומכות בחו"ל ומתרומות עצמיות – הועברו בדרך כלל לקק"ל. במקרים מסוימים המתיישבים אף איתרו חלקות קרקע זמינות למכירה והודיעו על כך לנציגי הקק"ל.
יש להזכיר כי התנהלות זו לא הייתה אופיינית לכל הישוב היהודי בארץ. ממש באותה תקופה וזמן קצר אחריה, הברון רוטשילד העביר בחינם לאיכרי המושבות בהן תמך את הבעלות המלאה על הקרקעות שעיבדו בתמיכתו. כמו כן נרכשו אז קרקעות פרטיות על ידי יהודים שכלל לא שקלו פעילות במסגרת מאורגנת וממלכתית.
מתברר כי עיקרון החכירה יכול לשרת היטב גם היום מדינה בנסיבות הקיימות בישראל ועיקרן – מדינה בהקמה ובתהליכי שינוי דינמיים:
גמישות בשינוי שימושים המתעוררים מפעם לפעם על פי צרכי המדינה, חטיבות קרקע גדולות ורציפות המאפשרות בקלות יחסית תכנון וביצוע בעלות סבירה של תשתיות לאומיות. מדינות רבות היו חולמות על גמישות כזו.
עיקרון החכירה, יותר מכל הסיסמאות של דוברי הקשת, מונע גם הצטברות רכוש קרקעי בידי מעטים.
החכרת קרקעות, כמעט לכל דורש, למאות אלפי אזרחים שהיו באותן שנים בארץ ישראל – היא הצדק החברתי האמיתי ובעיקר המעשי. נכון, ההחכרה שנעשתה באותה עת לא היתה בהכרח שווה לכל אזרח, אך שוויונית בהרבה מחלוקת ההון ומשאבי המדינה הנעשית כיום ע"י המדינה.
למרבה הצער עקרון זה מאפשר למדינה ומוסדותיה כגון רמ"י, האוצר ועוד – להפוך את החוכרים לברי רשות ולאריסים. מנגנון רמ"י הצליח בנחישות ובחוסר רגישות לבלום יוזמות ומגמות פיתוח, לאמלל חקלאים וחוכרים עירוניים ולא הצליח להתמודד בהצלחה עם הפרות חוזים, השתלטויות פרועות על קרקעות ולהקנות למגזרים מוגדרים, בד"כ לחוכרים ותיקים בבניה צמודת קרקע (הדומה במאפייניה לבניה במגזר החקלאי) הטבות עצומות באופן שיטתי ולא אקראי.
הרפורמות במקרקעין שבחזקת המגזר החקלאי הנדרשות כיום מן המדינה בהשתתפות מכרעת ואף בהובלה של הקק"ל:
מדיניות מבחינה (דיפרנציאלית) על בסיס פריסה ומיקום ישובים עירוניים וחקלאיים. באזורים מובחנים אלו בעיקר בפריפריה, יופעלו מנגנוני תמיכה מגוונים:
בישובים החקלאיים, חוזי חכירה הוגנים וסבירים בתנאים קרובים לבעלות ואף בעלות מלאה על הקרקע בחלקת המגורים במושבים ובשטח המחנה בקיבוצים במחירים זהים לאלו הניתנים לחוכרים העירוניים (3.75%).
לכלל הישובים בפריפריה, יינתנו תנאים מועדפים ותמריצים לפעילות כלכלית יצרנית מגוונת ומתקדמת, לבניה למגורים, לחינוך יסודי עד וכולל אקדמי, לבריאות, לתחבורה מהירה ובטוחה, לתקשורת מהירה וכו'.
ככל שרפורמות אלו רצויות, לא מקרה הוא שאינן מתבצעות כבר עשרות שנים בקנה המידה הנדרש. היפרדות הקק"ל מרמ"י, בנוסף לתועלות רבות נוספות, עשויה וצריכה לממש רפורמות אלו.
למרות הכרזות רמות, הקמת המשרד לפתוח הנגב והגליל ועוד, בפועל לא נעשה די. מרכיבים רבים בתחום זה נשארו ברמה ההיולית והראשונית וכלל לא בטוח שהם יושלמו. ניקח כמקרה מבחן את הדרום:
מעבר צה"ל לנגב עדיין לא הוכח כמהלך מכריע. יש שחיקה בכמות הבסיסים שהועברו בפועל לעיר הבה"דים לעומת אלו שתוכננו, ממש בימים אלו יש עדיין מהלכים של בינוי ותשתיות במתקנים הנמצאים בלב אזורי הביקוש העירוניים הקיימים במרכז המדינה. יש עיכובים ודחיות במעבר יחידות המודיעין לאזור תל שוקת והחשוב ביותר- השארת המטכ"ל ומשרד הביטחון בקריה בתל אביב. לצורך המחשה: בקרוב ייחנך "הבור" החדש במתחם הקריה בתל אביב. בכך מובטח כי מעבר מרכז הכובד הצבאי והביטחוני של ישראל לדרום כולל מפקדת המוסד, השב"כ ויחידות סמך נוספות, לא יקרה בעשרות השנים הקרובות. אגב, ככל הנראה מיקום מרכז כובד זה, יגרום לנזקים חמורים באירועי חירום מן הסוג של מטחי טילים על סביבה עסקית ומאוכלסת בלב תל אביב ובלב סביבה אזרחית.
בינתיים הנגב מסתמן כ"פח האשפה הלאומי": אשפה עירונית למטמנת דודאים, אשפה גרעינית בכור הגרעיני ואשפה כימית ברמת חובב.
בהקשר אנושי חברתי אחר, יותר מדי נושאים לא מוסדרים: במגזר הבדואי, בתחום התשתיות החברתיות וכלכליות ועוד.
התיישבות בנגב בתמיכת הקק"ל– האתגר האמיתי המוצע להנהגת אנשי הצדק החלוקתי
המערכת התחבורתית בנגב, המרחבים הפתוחים, מחירים נמוכים של הקרקעות, התשתיות שנוצרו והצטברו בדרום יכולים לשמש אתגר לאנשי הקשת – אתגר ההתיישבות וייצור נכסים קרקעיים
זה יהיה אתגר חלוצי ופתרון כלכלי לציבור שהם מייצגים לכאורה. תוך שמירת היכולת לשמור על מקומות העבודה הקיימים במרכז, עד שאלה ילכו ויצטברו בדרום. כמובן שהדבר יחייב יציאה מאזור הנוחות האקדמי של הקליניקות והקתדרות, אך יאפשר סוף סוף לאנשי הקשת השתלבות באתוס ההתיישבותי – לא ככאלה שהובאו בשעות הלילה במשאיות לדימונה וירוחם אלא כבוחרים מרצון למצוא פתרון לעצמם ולמדינה.
לפי בקשתם נתרום את ניסיוננו המצטבר לטובת פעילות חקלאית, תעשייתית וחברתית-קהילתית. ניסיון זה נצבר אמנם בתנאי התחלה קשים פי כמה כפי שהיו לפני 90-60 שנה לעומת אלה הצפויים להם בתקופה זו, אך עדיין זהו ניסיון רלבנטי.
מהלך חלוצי זה בחסות ובתמיכה של הקק"ל, יכול שיהווה את נקודת המפגש והשיתוף בין המגזר ההתיישבותי לבין המגזר בשמו מדברת הקשת.
נאחל לאנשי הקשת שישתתפו במהלך זה, שעוד 50 שנה לא יקום גוף ציבורי שיעביר על מעשיהם ביקורת כמו זו שהם מעבירים על החקלאים כיום.
עם הפתרונות למגורים ישולבו במערכי הקק"ל מנגנונים שונים כגון מסלולים מהירים לאישור תכניות, מחיר נמוך לקרקע, סיוע לביצוע תשתיות הנדסיות ופיתוח מגרשים למגורים, בניה רוויה בישובים עירוניים, בניה בהם והשלמת מבנים ושטחי ציבור, שטחים לפעילות תעסוקתית במיקום ובייעודים מגוונים.
מומלץ פטורים שונים והטבות לבני מקום בדומה למנגנון "בן ממשיך", בדומה למה שמתרחש כדי להחליש את מגמות הג'נטריפיקציה.
חלק מרפורמות אלו יכול וצריך לקבל עידוד ממנגנון החלפת קרקעות בין הקק"ל לרמ"י:
קרקעות עירוניות בבעלות הקק"ל באזורי הביקוש יימסרו בתמורה כספית נאותה לרמ"י. מאידך תעביר רמ"י לקק"ל קרקעות בבעלות המדינה באזורים מובחנים כגון פריפריה, מרכז הגליל, בקעת באר שבע וכו'. בכך תיווצר תאימות בין השטחים בבעלות הקק"ל לבין המגזר החקלאי.
למדינה יישארו מספיק משימות:
בישובים החקלאיים ינקטו מהלכים הנגזרים מן הצורך המוכר בעולם בכלל ובמדינות ה OECD בפרט, לסייע ולתמרץ את הפעילות החקלאית על כל תרומותיה העיקריות והמשניות. בישראל למונח אבטחת מזון יש משמעות ברורה. חקלאות זו, למרות שהתפתחה בקצב שנתי של כ -4% במשך עשרות השנים האחרונות ובכך היא מתחרה רק עם תעשיית ההיי טק, זוכה להטבות כלכליות מן הנמוכות (במקום הרביעי מן הסוף) שבמדינות ה OECD. במקביל יבטאו מהלכים אלו את הצורך הלאומי לפתח ולסייע גם ליישובים החקלאיים בפריפריה בגין שיקולי העומס הביטחוני, ריחוק מן המרכז, תפקידם במימוש רציף ויום יומי של הריבונות הלאומית בשטחים נרחבים, בשמירה על שטחים פתוחים וכו'.
שילוב מאמצים בין הקק"ל למתיישבים החקלאיים – מהלך מנצח
מהלכים אלו יבטאו את חידוש השותפות ההיסטורית בין קק"ל למתיישבים, תרומתם ההיסטורית של החקלאים בהשתפות במימון רכישת חלק מן הקרקעות, ביצוע השבחות יסוד משמעותיות אשר נדרשו לצורך הפיכת הקרקעות הנחותות והמוזנחות שרכשו הברון, פיק"א והקק"ל – לקרקעות הניתנות לעיבוד חקלאי מודרני במושגים של ראשית המאה הקודמת.
במגבלת הזמן, לא ניתן לפרט את ממדי ההשקעות ההלו במימון ובביצוע המתיישבים, ניתן ללמוד על כך בכתביו של גרנובסקי (גרנות) ולהשוותם למחירי קניית אותן קרקעות. אך עבודה השוואתית זו בוצעה ונמצאת בשלבי סיום.
זה המקום לקרוא מכתב קצר מן המתיישבים להנהלת הקק"ל משנת 1922
וכאשר מדברים על היסטוריה, למרות דברי קודמי המלומדים, הזרועים עיוותים ופרשנויות המשקפות בורות או גרוע מכך רשעות והסתה, ראוי להזכיר כמה עובדות יסוד שרבים טורחים לשכוח ולהשכיח:
כל הישובים נפרסו במיקום שנקבע על ידי הרשויות במדינה ולפי צרכיה ומגבלותיה ולא לפי בחירה ורצון חופשי של המתיישבים. מלבד שיקולי בטחון הפריסה נועדה לשמור באמצעות עיבוד קרקע שתפסה המדינה ולממש את ריבונותה עליהם. כמו כן, המתיישבים נועדו לנצל את אמצעי הייצור שהיו אז במדינה ופותחו בתקופת במדינה שבדרך (קרקע, מים, כוח אדם) לטובת אבטחת מזון טרי ולו אבטחה חלקית ובהמשך לטובת פעילות כלכלית חקלאית ותעשייתית יצרנית תורמת למדינה במיוחד בשנותיה הראשונות.
הגדרת הישובים ככפריים, מונעת על פי החוקים והתקנות, אפשרות לעיסוק כלכלי חופשי ומגבילה את אפשרויות הפרנסה של המתיישבים. מניעה זו לא קיימת בישובים עירוניים !
יותר מכך הגדרה זו מונעת גידול דמוגרפי טבעי או מזדמן, על פי מכסות תמ"א 35.
לפיכך, מוצע כאן כי:
תתבצע הפרדה בין "שטח המחנה" לבין המשבצת החקלאית.
"שטח המחנה" בכל הישובים החקלאיים יהיה בבעלות קניינית מלאה בתנאים זהים לחוכרים עירוניים בבתי מגורים צמודי קרקע.
בשטחי המשבצת החקלאית יונהג משטר בעלות מבחין כדלהלן:
ביישובי הפריפריה תתאפשר בעלות קניינית מלאה או קרובה למלאה, תוך שמירת אפשרות המדינה ליזום שינויי ייעוד ושימושים, אך ללא תשלום דמי חכירה וכפיפות בלעדית לחוקי התכנון והבניה.
ביישובי המרכז לא תתאפשר בעלות מלאה אלא המשך משטר החכירה, אולם בתנאים הוגנים וסבירים שאינם קיימים היום והיו קיימים בחוזי החכירה עם הקק"ל.
ואולי, חשוב מכל – חידוש מערכת ההידברות ויצירת ההסכמות המשותפות והברית ההיסטורית שבין קק"ל למגזר החקלאי וטיהור האווירה הרעילה הקיימת כיום בין רמ"י למגזר החקלאי.
והעיקר : שיבתה של הקק"ל לייעודה המקורי: להיות מוקד העשייה הציונית בארץ ישראל !
כך יקודם מימוש הצדק החברתי.
עמותת "אדמתי" תשמח להשתלב במהלכים המוצעים לעיל בייזום בתכנון ובביצוע.
